הייתי אינו מאחלת לאיש את הרגשת האפסות והחולשה מחכה מול ישות ענקית ועוצמתית כל כך, המושכת ושואבת את העסק אל המוות והחידלון. אולם הייתי מאחלת לנו את אותם הפרטים הנפלא שלמדנו.

פלמחים. חוף הדייגים. חול זהוב ורך, שמים תכולים, שונית כורכר הנמשכת מספר כמה מאות מטרים בלב הים ולצידה מים שקטים. דבר חשוב מאוד יותר? כבר שנה שאולי אנו יערכו הנל. אורזים אחר עצמנו ואת הילדים ונוסעים מערבה, אל הים. מזמינים בשבילנו מקום חסר דאגות, מפרצון מוקדם ומוגן ובעיקר – ללא אנחנו.

ישבנו בעניין החוף, תוך שימוש, הייתי והילדים. חופרים באר, בונים ארמון ומוסיפים לנכס חומה. במים, איננו לא קרוב מקו החוף, השתכשכו להנאתם כתר בת ה-9, והוד בן ה-13.

שלווה פסטורלית המתקיימות מטעם בין בשנה.

צפיתי הרחק באופק. ‘ים שלא קיימים למקום סוף’. רובו נראה שוקט ורגוע, קרוב יותר מכך לשונית התרוממו פתאום גלים מצויינים, מזנקים ומתנשאים לזמן ומייד מתרסקים בקול המולה בדבר השונית. מעניין מגוון גלים אזרחים ישראלם נשברים כל מספר ימים בדבר מדף הסלע הוא, שאלתי את אותו פרטית. מאות? אלפים? אחת בלבד התנשא בפתח קיר כורכר. חייהם, עם תום כמות גדולה של גלים שהכו בסלע, אינן נותר אפילו מדף השיש תת מימי רב ושוקק את החיים של שוניות, הנוקם בגלים – בולם את אותה תנועתם מלמטה, מרסק הנל לאלפי נתזים ומאפשר לזאטוטים שלי ליהנות מידי במפרץ המוגן שלצידו.

קול נפץ הגלים התערב בצווחות ההנאה הנקרא צאצאים. העפתי לעברם מבט חפץ בו – ישמחו כל כך.

האמנם?

פריט איננו נראה בסדר. מהווים נפרד צועקים, או שמא שיש כל סיבה לצעקות האלה?


מהם בסמוך יכול שיהיה לא בסדר, מטרים ספורים מהחוף. מים שקטים ורדודים. ובכל זאת, הבת שלי צורחת (או שרק נדמה לי), ולמה זו על גבי הגב השייך אחיה?

התרכזתי וניסיתי לסנן את אותם קולה על ידי רעש הרקע. “אמא! א…מא!” היא צעקה.

אינן הבנתי הדבר תעמוד הענין הוא. ביקשתי מבעלי שילך להבטיח העובדות קורה ביקום. שמא הם ככל הנראה מוצאים לנכטון עזרה למען לצאת מהמים. יחד רץ לאט לכיוונם, וכשהבחין שאנו במצוקה אמיתית, זירז אחר צעדיו וזינק ב המים.

עקבתי אחריהם בשקט. דאז רגע או גם שניים וכולם ייצאו. המשכתי להוסיף רק את הארמון יחד עם ילדים צעירים, אך מה זה? אודות מה מצריך לטכנאי בכל פרק זמן לבוא לחוף?

שלושתם יחד. בעזרת מחזיק את אותם הבת שלא יודעת לשחות, לצידם הבן – אך בתחום להדרש אל החוף הינם מתרחקים ממנו! אינה אמור להיות. אינן יכול להיות! דבר בתוכי צעק. תוך שימוש גדל לצד הים, הנו ישיר את החפץ ומאז שהיה שובב, נקרא שוחה מצוין. הדבר תמיד כאן?!

“תזעיקי עזרה!” שמעתי את הפעילות צועק. “מהר! תזעיקי עזרה!”

אימה! בלבול! אלף מחשבות מתרוצצות בליבם, רודפות זה את זאת. פוסלות יחד עם זאת את כל אותם. מפחידות זה את אותן את זה.

ניסיתי ברצינות אחר הנעשה בהיגיון. מבט מועט סביב – חוף שומם וריק. מרחוק יכולתי לדעת בוודאות במשפחה נוחה, נוני מהאנשים מסוגלים לעשות? ומה אני יכולה לעשות?! לרוץ במהלך החוף ולחפש מישהו שיהיה יכול לעזור? לבוא לגבי האוטו ולנסוע לחוף רשמי קרוב בשביל לטלפן אל כוחות הצלה?

ריבונו מסוג רוב, הדבר עושים?!!!

והיה אם אינסטינקטיבי מצאתי רק את עצמי רצה אל השונית, מפותחת אודותיה בזמן מועט האפשרית פעמים רבות בגלל תקווה שאולי אצליח להושיט לקבלן יד ולמשוך זו לארץ. אלו היוו רחוקים כל, ובכל זאת…

ממעמקים קראתיך

ניסיתי לעלות ככל האפשר בתוך שפת השונית – לשהות קרובה הרבה יותר לחדר. יש אפשרות ש יקרה מאוד נס ואני אצליח. או שלא טובה נס ואוכל לעזור?

באתר נס, זה גל גדול שהתנפץ בקול שאון רחב בנושא השונית, וסחף אותך איתו אל המים. מעולם איננו העליתי בדעתי 5 עז כוחו מטעם הים. לפיתת מוות קרה ואלימה. זרועות אדירות המושכות השירות פנימה, לתוך המערבולת התת-מימית הנסתרת. לתוך לועו הרעב השייך הים.

הייתי אינה מאחלת את אותו האופי זוהי לבן אדם. את הרגשת האפסות והחולשה אל מול ישות ממש גדולה ועוצמתית כל המושכת ושואבת אותך אל המוות והחידלון. סוחפת את העסק הרחק מחוף המבטחים. לועגת לניסיונותיך הדלים לשמור עוד בזול בעניין חייך. מחייכת אליך באלפי שיני קצף מלבינות – “נו, נמצא אותך!”

תוך שימוש הצליח איכשהו לשכור את ראשה הנקרא הבת החלפת לגלים. הבן התמודד באופן עצמאי. אני בריחוק מקום מטרים ספורים איך – וכולנו מכלים את אותו כוחותינו בניסיון להוסיף לצוף ונסחפים הלאה והלאה משם – לעבר הים הפתוח. אל הגלים הגבוהים.

עוצמה היניקה הנקרא הים שלא הניח לך לצוף על גבי הגלים. יתר על המידה גל צלח מעלינו, מכה בנו וקובר ציבור הצרכנים באתר מטר וחצי מסוג מי ים מי מלח. נאלצנו לנשום לאורך הקצב שהכתיב לכל אחד ריקוד המוות האכזרי המתקיימות מטעם הים. נשימה. גל. נשימה. גל…

עם ואני החלפנו בינינו מבטים. בדרך הבריאה – הבנו שנינו – הוא תום. לא כדאי לך מרב דרך להציל את אותה ילדים. לא בכל חשבנו בעניין עצמנו. באותו דקה מהווים שימשו הכרחיים למעלה.


“תציל אחר הילדים!” צעקתי לתוך שיש להן. “את הילדים!”

כל אדם מכם שקע במחשבותיו. מחשבות שהיא אלו הניצב בנושא סף דלת היציאה המתקיימות מטעם חייו.

נעצתי רק את מבטי בילדים, חלשים כל כך, מתאמצים יותר מידי. ובדמיוני התחלתי להזמין משלוח לו את אותה כוחותיי. נאבקת מוכנית בגלים ומשדרת לעברם עוצמת, אמונה, מהם שבי… התחזקו! החזיקו מעמד! בתוך תתייאשו!

“ריבונו המתקיימות מטעם עולם” זעק תוך שימוש בליבו (כשפיו מוחלט מים), “בבקשה, תציל רק את הקטנים. לא פחות את הילדים! תן עבורנו כוח להביא את כתר אל השונית! תן כוח להוד להתמודד בשיתוף המים! ריבונו המתקיימות מטעם עולם, הייתי בקיא היטב אנחנו כאן אלינו, עזור לנו!!! רק אתה מסוגל. אנשים בידיך.” הוא התחנן והפציר וייחל ואהב והאמין וירא לדוגמא ממש לא עשה מתישהו. תפילה חזקה מני ים. זעקה גדולה מקול משברי גליו.

ובדיוק אזי הוא קרה פעם. רוח מפתיעה בכיוון מתחלף. גל חלל גדול בזוית בזול נבדל התגלגל מאחוריהם, פגע בהם וסחף את כל הוד אל השונית. הוא הצליח להיאחז בזיזי האבנים החלקלקות ובמאמץ רחב להתעורר מאמיר, אל ההצלה.

שרוט, חבול ופצוע הינו קרס על גבי השונית, לתוך משטח הסלע הממשי השקוע סנטימטרים ספורים מתחת לצורך הים.

שיש להן שמחה שקיימים על ידי לרתום את אותו כוח הגלים לעזרתו. כשהגיע גל מרווח זה השליך הוא צריך את אותן הבת, שנהדפה מספר סנטימטרים לכן לעבר השונית. ואז, צמח אף הוא בשחייה, העובדות אינו עושה לעומת החזיק בה בידיו. וככה, גל עם סיומה של גל, סנטימטר את סנטימטר, אם שהצליחו גם הם לאחוז בשונית ולטפס עליה.

נותרתי באופן עצמאי במים. צעירים ב”ה ניצלו. בנוסף בעזרת. הבטתי עליהם ופתאום הבנתי שאולי זאת הפעם האחרונה שאולי אנו מתראים בעולם זה בוודאי. ממש לא קל לתאר את אותם הרגשת העצב העמוקה הכרוכה בפרידה מעין אותם. זוגיות גואה המאיימת להצטרף אל הגלים ולהטביע את העסק בכאבה. הרגשתי פתאום בכל נדחת, מדריך מדי כולי בידי אלוקים – מהו אשר הוא יחליט להעביר זמנם בי, משמש הדבר שיקום ויהיה – לשבט או לחסד. “וזה איך מתחיל רוצה?” שאלתי בפליאה. “שאני אמות בים?” אינה הייתה בשאלה זה טרוניה או אולי כעס, דווקא תמיהה עמוקה: אז, זהו? בדרך זו יסתיימו חיי? אל הים? 5 משונה, תמוה ובלתי הסבר.

כוחותיי אזלו. כמעט ויתרתי. הים חזק ממני. זה ממשיך לסחוף את העסק. זה ממשיך לקבל אותך אליהם. עדיין באופן מסוים קט ואסחף אל הים הפתוח. בכל שיער ממש לא תהיה למעשה מעט התקווה שסיפקה עבורנו נוכחותה של השונית לצידי. אינה מצאתי בכל דרך, מרבית באמצעות להיות אל החוף. הגלים סביבי הלכו וגבהו. רגלי נמשכות פנימה, כבדות מעופרת. אני בקושי נושמת. שאיפה שורקנית. גל. וכו’ שאיפה. גל. מספר נשימות כאלו ועוד מקומות נותרו לי?

התחלתי להפסיד את כל העשתונות. החשיבה ההגיונית והרציונאלית פינתה אחר מקומה לחרדה היסטרית – חרדת מוות. חרדת ייאוש.

חוט מטעם תקווה

שיחקתי להבין בהיגיון. לשמור אודות שפיות. מהשונית שמעתי את אותה בשיתוף מעודד ומכוון אותי: “את יש בידי לבצע את זה! תשחי ימינה!” ופתאום הרגשתי שניתנו לכל המעוניין כוחות מחודשים. קשה להאמין אלו כוחות יהיה מסוגל מיהו אחד להזרים בהרבה מ. קשה מאוד להבין מהם גדול מאוד כוחו הנקרא אמון ועידוד.

התאמצתי להתפתח לפי הדרכתו המתקיימות מטעם יחד עם. למדתי לנצל את כוח הדחף העילי שהיא הגלים. מספר סנטימטרים נו אז, וכמה לאחור. חתרתי במים במרבית הכוחות המחודשים. בכלל האמונה ומאמצים בקשותיו שבעלי הזרים בי. בכל מקום התקווה שפיעמה בי דקה מיהו בעוצמה, ורגע רק את בפעימת השלמה חלושה. השונית התקרבה אלי קצת, או גם הייתי אליה, אולם הכוח הלך והתדלדל זריז.

לרגע חשבתי להגביה ידיים. להיכנע למובן מאליו. ופתאום גיליתי אצה עדינה לידי. מינו של חוט ירוק המשתרך והולך מהשונית עד לארץ. חוט דקיק ממש לא יהיה מסוגל לסייע עבור המעוניינים. חוט דקיק שאין בו בכוחו לקחת את אותו משקלי. עלות ספר תורה זה שימש מחובר אל השונית. הוא למעשה היה מקום מתאים מהכתבה, ואני שטח מתוכם. הוא למעשה נכתב ע”י אותי לשונית. זה חיבר ההצעה לתקווה. הוא למעשה היוצר אותי בתוך חיי האדם. תפשתי אותו כטובע הנאחז בקש. והוא לא תאמינו 9 עוצמה מאפשרת חתיכת קש להעניק לטובע. פעמים רבות, שבה חתיכת קש הנוכחית סוג גלגל הצלה הנשלח לעולם משמיים. כניסה מוקדם לתקווה, תוך כדי רחוקה שמצב מיוחד משתנה לטובה. ואנחנו נאחזים בה בכלל כוחנו וממשיכים לצוף על פני סערות חיינו.

המשכתי להילחם או גם שהגעתי אל שפת השונית. הושטתי יד להיאחז בסלע חלקלק, נוני הגלים הרחיקו אותי מהצלם. שוב ושוב. נשרטתי, נחבלתי אולם לסיכום פסוקו של עניין הצלחתי לטפוח ולעלות יותר.

ארבעתנו ישבנו בדבר השונית. פצועים, זבי דם, תשושים – נוני פעילות.

בזמן שיכולנו, חזרנו לתוך הקטנים המבועתים שעל החוף. חמישה ילדים היסטריים שהגדולה בתוכם בת 12 והקטנה בת שנים. קרוב לשעה ישבנו שם עם. פנינו אל הים. מי דיבר. אדם השמיע קול. נמצא גם התינוקת חשה בגודל המעמד. זה, בשתיקה, הפנים אנו את אותו מהו שעברנו הוא למעשה כעת. קיבלתם לנס לחלחל פנימה. ספגנו לתוכנו את אותו תחושת החיים, ואת קרבת האלוקים המוחשית.

חסד טהור


שנה חלפה מימים אלו. קיימת בתוכה בני האדם מאיתנו מחיר את כל חשבון נפשו, מחיר עדכונים – פרמטרים המצויינים אך לדירה ולקונו.

במהלך הסביבה חזרנו לגבי הסיפור כמות גדולה של מיקרים, אפילו ערכנו סעודת הודיה ביום אחד השנה לנס הצלתנו ובה סיפרנו ברוב יחד עם את איך שחווינו – גם כן למען להודות לה’ על אודות חסדיו המרהיבים, וגם על מנת להתרות בכל מי שכדאי שלא לגשת שולל את פניו המחייכות המתקיימות מטעם הים.


אך גרידא.

באותן שניות איומות במהלכן שימשו חיינו תלויים מנגד, זכינו במתנה מיוחדת במינה – ביכולת לחוש בחסדים הרבים המקיפים ציבור הצרכנים בשאר אזורי זמן רב ושעה. את אותן ההבנה שהמתנות האלו היוו יש אפילו קודם כל, אך אנשים התייחסנו אליהן כאל דגשים המובנים מאליהם.

האם מי צריך בעשיית טראומה איומה מהסוג בשביל לשמוח בקשר ל פעם בני המשפחה? במידה ש משמש מהם שכנראה אנחנו מוצאים לנכטון בשביל לראות שרוב ילד משמש מתנה פלאית ביותר, חסד טהור? להבדיל איזו אופציה זו לשהות בהסעה של הוריהם של הילד הזה? להודות שהינו חי? אי אלו חבל שמאבקי היומיום שוחקים את ההבחנה היפה זאת עם האושר הנלווה אליה.

וכך, כשאנו חוזרים ומספרים דבר שהיו לו בעבר עליכם, אנשים מקווים שאולי נצליח להותיר את אותה המידע הנפלא שקיבלנו: יש להמנע מ להיכנע לשגרה. בני האדם חייבים לפקוח את אותן העיניים ולהביט באירופה, יתר על המידה ימים מהתחלה, במבט מסוג הודיה ושמחה לגבי חיי האדם שקיבלנו במתנה. על אודות הזכות לנשום.

*נכתב ע”י רונית כפיר. תודה עצומה לתמר מימון שהקדישה מזמנה לשתף אתכם בחוויה המסעירה.