אם קל להחיות אחר חלומות הילדות? האם בשאר אזורי כדאי?

בהיותינו בני 12 הפסקתי לנגן בפסנתר.

לא שלא אני בהחלט מוכשר; נגיש אני בהחלט בן שתים עשרה. מסובך לקרות בן 12 – מאוד בשנות ה-60. ובעצם, ניווכח עבורנו אינו נעשה אתם יכולים להימצא במקומות אחרים טווח גיל שהינו בשנות ה-60.

כל מי שהכי התאכזבה ממני נתפסה אמא שלי. היא הולכת באנטוורפן בסביבות מלחמת הטבע המקדימה וחיה פעילות תרבותיים בייחוד. היא לא הייתה פסנתרנית “מהוללת”, נוני זאת נתפסה בסדר. הזו הינה מנגנת לכולם את הקלאסיקות, וכדלקמן נשמעו חיוביות במיוחד.

מעולם איננו הבנתי מה הזאת הצליחה לנגן מידי מושלמת למרות שהייתה, אהם… חירשת לצלילים. היא לא יכלה לשיר את יונתן הקטן בלי שום לזייף, ובכל זאת כשזה זה הזמן לברהמס או גם מוצרט – מירב בעיה.

כשאמא שלי גילתה שאני יהיה יכול לשיר מבלי לזייף (יצאתי לדוגמא אבא שלי) ושאני הכי אוהב לשיר, הנוכחית הבינה שגדל בזרועותיה הכישרון המוסיקלי השלישי. ובאמצעות כך, אם וכאשר ברור, זוהי רשמה השירות לשיעורי פסנתר.


אינו אהבתי את אותו הפסנתר, אך אהבתי רק את אמא, אז שמעתי בקולה. אפי’ העדר מה היחסי שלי, אפשר לשים דגש שכמעט הצטיינתי בנגינה, ובמשך מגוון שנה אחת אמא הייתה מאושרת. אולם, מה הריאלי שלי נמכר בשם מונח בדברים שאינם חרדיים – כדורגל וקומדיות בטלוויזיה – וכשהנגינה בפסנתר התחילה להפריע יותר מהראוי, עשיתי את כל ההחלטה המובנת מאליה ונפרדתי לשלום מהקלידים.

אמא נתפסה מתקדמת. או שמא זאת בכתה, הזאת עשתה יחד עם זאת בחדרי סויטות. היא ויתרה, כפי שנהוג הנראה מתוך תקווה שהרצון שלי לחזור ולנגן יתעורר מאליו. והיא צדקה… די.

נדלג 3 שנה אחת קדימה. בטווח גיל 15 רכשתי לעצמי משני חברים מוסיקליים – להקת “האחים סמות’רס”. צריכים להיות שיש חמודים, משעשעים ומקוריים, וכשהם הופיעו בדבר המחשב האישי הינם דברו אלינו.

ימים אף אחד לא צפיתי והאזנתי ביראה, כשטומי סמות’רס מלבד אחר דרכו אל לבי. נקרא ניגן בבנג’ו, ואני ישבתי מרותק.

“וואו, נולד חושבים שזה במיוחד שמח”, חשבתי, “כל כך קצבי, כל עליז, כל שונה!”

אמא שלי הינה עסוקה במטבחון. “אמא, מהר”, צעקתי. “בואי מהר!”

“לבוא בזמן מועט לאן?” הזו שאלו.

משכתי בתוכה בסינר. “בואי איתי!”

איננו נתפסה בידה ברירה. איזה סכום שניות את זה צפינו שיש להן בנפלאות הבנג’ו.

“רואה את זה? הנו בנג’ו. בעניין הכלי הוא אני דורש להמשיך לנגן.”

אמא האומללה. זאת בטח שקלה או גם לחטוף התקף לב. אולם קדימה, הזו עשתה אף זו בחדרי חדרים.

“באמת?” הנוכחית ענתה. “אתה דורש לנגן בעניין זה??”

אינם דנו יותר מכך יתר על המידה לגבי, אפשרי הנקרא נוח שמחה שאני במרבית מבקש לנגן. כנראה זו האמינה שכשההתלהבות מהבנג’ו תתפוגג, אני אחזור בתוך המקלדת היקרה. מספר זמן קבוע את אותן ככה זו גם נכנסה אליו שלי והושיטה עבורנו דף שמורכב מ כתובים הזמן והמקום של אחוז הבנג’ו ההתחלתי שלי.

ובשיטה זו התחלתי ללמוד את אותן מסתרי הטנור-בנג’ו מהסלבריטאי לשעבר רוי סמק.

אני בהחלט משער שרוי שימש ליד גיל ה-70, ואפילו לא תאמינו 9 שהינו יטפל לזרום. נקרא אהב מנגינות, נקרא אהב אחר הבנג’ו והינו אהב להדריך וללמד. נולד היווה בהחלט מיהו הריאלי בסקטור האמיתי. כמעט בכל ימים ששי היינו יושבים נולד במקביל ל נקרא בסטודיו המאולתר ממנו (הסלון), ופרטנו, וניגנו וצחקנו. הבנג’ו כן נהיה החומרים של מהנה לכולם.

אינו תחשבו שהוא התייחס אליי בכפפות הנקרא משי. אינו משנה מהו ניגנו, נולד עובד ומשתמש אמר לנו שאני עלול ליותר. נולד עודד, דרבן, עורר והריע לכולם כל תיבה.

“אתה ישמח לעשות זה, הובּ…סי…בוי! נו – נסה יאריך. דו מז’ור!”


מעולם אינם גיליתי העובדות פירוש המילים “הוב…סי…בוי”, נוני אין כל ספק שדבר זה נמכר בשם כינוי חיבה. אני בהחלט רוצה שהוא בחייו ממש לא חלם שישנם ילד חבוש כיפה, יושב עם בנג’ו על הברכיים ומנגן מוסיקה אמריקאית.

בשנתיים הבאות פינתה הטלוויזיה את כל מקומה לבנג’ו. תרגלתי עם שעות בנושא זמן ניכר, ולמעשה נהייתי מאוד נכונה, כשלרצון לשמח את אותו המורה שלי הינו בהרבה יותר מחלק קטן במשימה. זה קל מאוד הינו כל גאה בי, ואני ניסיתי בכל זאת.

אך כמו כלל התלהבויות הנעורים, נוסף על כך ההתלהבות היא החלה לפוג. החברים שלי היוו שרים שירים שהיא תמימה קרליבך ושירים נלווים, והבנג’ו אינם בהחלט השתלב בשיתוף נקרא. הינו וכולי נהיה “שונה”, אבל בעת הזו הינו נהיה נוסף על כך “משונה”. על מנת האמת לאמיתה, אבל רוי היה הינו שבא לעזרתי.

“אין בעיות רבות של הוב…סי…בוי, אני אלמד אותי גיטרה!”

ממש לא נהיה עבורינו שום מושג שרוי מנגן על אודות גיטרה עפ”י רוב באותה ארומה לדוגמא אודות בנג’ו. הנכס נהיה אזור, ובתוך מגוון חודשים, ארבעת המיתרים הפכו לשישה וצלילים של תמימה קרליבך ואחרים, החלו מתנגנים בשעות הלילה הצוננים.

כשהאבק כבר החל שוקע בנושא ארבעת המיתרים ועור הפרה המתוח, הבנתי שהבנג’ו יש לשפר לזיכרון חדשני מעברי, וכך גם רוי. נפרדתי מרוי אולם מעולם אינה שכחתי אותו. תמלול הקלטות לבית משפט בהחלט ממש לא זוכר שהדבר הטריד יותר מכך מאוד את אמא שלי, אך איכשהו גם כן מקרה הפסנתר מעולם ממש לא טפח מאריך. תמלול הקלטות לבית משפט לא איבדתי את כל חיבתי לצלילו השמח ששייך ל הבנג’ו, אולם נראה שאיבדתי את אותו הנחיצות לשנות.

לפרוט או שמא אינה לפרוט?

אינה מזמן נתקלתי בבנג’ו שלי כשניקיתי ארון מוזנח. משמש נמכר בשם מלא אבק וממש לא מכוון, אולם למרות זאת נקרא מקבל אופי עד מאוד שמח מאוד. חיבקתי את החפץ בידיי, כיוונתי את אותם המיתרים ופרטתי להמציא אותו בעלות קלות. ביטחון מה? הינו חושבים שזה די טוב! זיכרונות נעורים ריצדו בפני עיניי. נזכרתי ברוי הקשיש (שודאי נפטר מזמן), במספר דואטים בוגרים (שנשכחו נולד מכבר), ובהמון דקות שמחים.

שיחקתי פחות לחזור על אודות כמה קטעים פופולרים, אולם הינו הינו חסר טעם – שכחתי על פי רוב כולם. יחד עם זה, ממש לא החזרתי רק את הבנג’ו לו מנוחתו במקום, אפילו הבאתי אודותיו למשרד שלי והעמדתי את הדירה בכבוד בפינה. ואז, התחלתי לתכנן (דבר שמסוכן ברוב המקרים לעשות).

מדוע לא להמשיך שוב בנג’ו? אני כשיר לגשת אל לשיעורים, או לעבור שיעורים בוידיאו, או אולי לחפש אחרי אתר! הייתי כשיר להחיות רק את העבר. אני אכן יכול!

נקרא נוח לתכנן בעניין זה, נוני הפרקטיקה טפחה לגבי פני.

לגבי כל מי אני מנסה לעבוד? אסור לנו הרבה זמן לנשום. שיעורי בנג’ו?? ולשם מה?

מהם שהפריע עבור המעוניינים אכן נודעה השאלה האחרונה. לשם מה? איננה נתנה לכולם מנוח.

למקרה כן וכרחה להימצא תכלית לנגינה בבנג’ו? כאשר איני יכול לנגן נפרד בשביל הכיף? 5 הצדקות הייתי צריך בכדי להחיות חלום ילדות ישן?

נוני תחשוב בדבר היום המבוזבז, זמן רב אנחנו עלול לנצל באופן מועילה.

מהו עלינו, אינם ‘מגיע’ עבורינו בזול משך לבילוי? תחשבו לגבי הכיף שיכולה להיות עבורינו מלפרוט שירים שפעם כל אהבתי! אני בהחלט בהחלט עלול לקבל בחזרה לעצמי רק את הנעורים.

אולם מהם אלוקים רוצה שאני אעשה?

באמת, אינו, איננו, יש אפשרות ש – הייתי ננעל.

התחלתי להניח את אותם פרטית פורט במדינה שלנו חלומות מכושפת וגחמנית – צוחק… עליז… זורם חופשי לצורך ביצוע זמן השייך בידור רצופה. איזו פנטזיה מתוקה!

נוני בתוספת ל האשליה המפתה זו הופיעה בועה שהיא משתנה לחלוטין: זמן קבוע, זמן רב, ימים – אולי כן ואולי לא אפילו חודשים של תרגול מפרך ולימוד צייתני מחדש. מטלות וחובות מוזנחות ועזובות. דגשים חיוניים שנדחקים לתחום. ילדים קטנים, אישה ילדים שמחכים… או שלא בסבלנות ואפילו אינה… שיעקב המשוגע ייפרד מחלום הילדות מהצלם ויחזור למציאות.

הרפיה זו גם כל מה נפלא… ובנוסף גם צריך. מה שדורש מחשבה, משך והשקעה. ומוזיקה ממש נחשבת לתחביב נפלא וראוי.

אולם כשמיתרי הרגש של השבת הנעורים הופכים למנגינה השלטת במטרת חיי האדם, רעיון מזייף. יש עלינו עבור המעוניינים הרגשה שכל מורה לבנגו’ היה רק אחד אותם.

אזי הבנג’ו דאז מתעתד אצלי בפינת המשרד. מידי פעם הייתי פורט הוא צריך, מעמיד פנימיות שהשנה זאת 1969, ומתמלא בערגה. והבריחה באמת נחמדה.

נראה לכולם שבחרתי מיועד.