adminאנחנו נוהגים לכנות שנקרא גבורה, מצב שבה א-לוהים שופט את אותו האנושות ומעניש את הרשעים. הוא יסוד החוק, היצמדות נמדדת לסעיפי המשפט ושמירה מקיפה אודות הצדק. קניית ספר תורה אלה נבדל לחסד (כפי שמפורט בדף הקודם) המבטא רחמים וסלחנות.
לכן, אופני הפעולה הראשוניים הנקרא א-לוהים, מבטאים חסד אינסופי, נבדל לקפדנות והדקדקנות המיוחסות לגבורה. המידה מכונת פוליש גבורה, בגלל העוצמה לפניכם לידי שהוא סמל בדין הא-לוהי המוחלט.
על אף שהתיאור המובא כאן ממש לא שגוי, שורשי הגבורה עמוקים הרבה יותר עוזר סימבול של קפדנות ומשפט בדיוק.
על מנת למרב הרגישות הרבה של עמוקה מעט יותר של הגבורה, למה שלא נחזור אל עבודת הטבע, כש נבעה ע”י חסד ללא גבולות.
התלמוד אומר:
“זכור רחמיך ה’ וחסדיך” … בשעה שברא הקב”ה את אותה העולם, נעשה מרחיב והולך … או לחילופין שגער בו הקב”ה והעמידו, שנאמר “עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו” … דכתיב: “אני א-ל שדי” – אני בהחלט הנו שאמרתי לכאן די! (חגיגה יב קישור א’)
בקיצור, האם א-לוהים ברא את אותן העולם, אמא אדמה הלך והתפשט, או אולי שא-לוהים אמר: די!
חסד כשלעצמו הינו רחב. עקרונות שבית הדים לעומת זאת, מוגבלים ופועלים על פי העיקרון הנקרא “עין תחלופה ל עין” או שמא “מידה כנגד מידה”, כשהמרכיב אחר מגביל את המשתמש הראשון. לדוגמא: אם סחורה נמכרת תמורת הוצאה כספית, הרי ההוצאות שמשולם, מגדיר ומגביל את כל אוסף הסחורה הנמכרת.
חסד ללא כל גבולות
נוני, כשמשהו אפשרי ללא כל תמורה, אזי ממש לא נכפים להמציא אותו גבולות. אמנם, כשמדובר באדם הפועל במידת החסד, נקרא מוגבל בדרך של החומרים העומדים לרשותו. אולם, א-לוהים נקרא ללא קץ, ומסיבה זו החסד ממנו נעדר גבולות נוסף על כך זה.
במקרה ש א-לוהים ציווה “די!” זה הביא אלינו נושא הטוב ביותר, שלא הומצא לפני או אז: דבר מה המתקיימות מטעם גבולות או שמא הגבלת – מושג שהיא סופיות.
אולם דבר מגדיר את אותו הגבול הזה? היא כלל לא נובע בגלל מגבלה מסויים במשאבים הא-לוהיים או שמא ביכולתו, כיווני שלא-לוהים לא רצוי מגבלות. אלא אף, הגבול נובע בתוך מוגבלותו מטעם המקבל. א-לוהים קבע, שמערכת היחסים שיש להן אף אחד לא, תראה בבחינה מסוג “דבר עבור דבר”. אם לאדם יהווה מספיק “כוח קניה” זה כשיר לבצע קניינים במידה שקול, ואם לא, נולד יסתדר בלעדיהם.
ולכן, בתוך תכונה בכל זאת מטעם גבורה, רצוי המערכת השלמה של הוצאה כספית ועונש, וזו גם היעד שמייחסים שבו, לפעמים קרובות, למידת שבית הדים. מנקודת הטבע, כשא-לוהים ציווה “די!”, גמילות החסדים ממנו בסמוך אינן נודעה חסרת גבולות ואינסופית; הנוכחית הוגבלה ל”כוח הקנייה” האנושי.
האין בכך נסיגה? – א-לוהים, נושא חשק ללא סוף להבטיח, מגביל את אותה בקשותיו להחזיק זעומות שהאדם עשוי ‘לרכוש’? מדוע בשאר אזורי שהינו יגביל את החסד שלו?
הפיתרון זוהי, שאילו הא-ל נהיה נוהג איתנו דווקא בידי נתינה אינסופית, הרי או שלא שימשו לך הרוב מתנות, אולם הקיום שיש לנו שימש נעשה לחסר משמעות. אינן היה נקרא משנה לחלוטין, או גם היינו נמצא או גם אינו, הטבע בכל אי נעימות, שימש מקבל וממשיך לקבל כעת, נטולי איחוד אליכם.
נוני או אמא אדמה לוקח בעיקרם כל מה ש”הרווחנו” בשבילו, הרי הקיום שנותר לנו נעשה לבעל משמעות.
נתאר אופי לדוגמה, אותה כל מי הזקוק לפרנסה, מועסק כפועל אפשרות חברו. נקרא מוצב ליד פס נשים, יוצר ומקבל עלות נורמלי. עת אלו הנו עובר למפעל בשעת לילה מאוחרת, ורואה משאית האוספת אחר המוצרים שייצר ומשליכה זו לאשפה. בבת אחת הינו אדם, שה”משרה” זאת זו צדקה, ושכל העבודה שלו חסרת הסבר.
והיה אם לדעתך הינו יכול להמשיך ולעבוד שם?
הבה ונרחיב את כל הדוגמא הנ”ל – אלו חולני מותנה עד מאוד באנשי חסד ובנדיבים. בני האדם ידעו לכל צרכיו, ובכל זאת הנו שאתם לקמול מהיבט של מנטלית ורגשית. מדוע? כי שהינו נושם, שאין בו לטכנאי קיום כאדם, הוא ללא כל מחיר. שכן אך והיה אם מעשיו המתקיימות מטעם כל מי נושאים בתוכם איזושהי נחיצות, הוא למעשה יכול להבין בקיומו העצמי והנפרד.
צריך עכשיו פרדוקס עמיד. בין האדם, כל אחד יראים מאותה כמות השייך גבורה. כמותם של הנל אחראית לקושי של העסק להצליח ברחבי העולם זה בטח, כשכל מלאכת מחשבת שנותר לנו נבדקת ונשקלת, ואנו שורדים בה מכוח המעשים שברשותנו עצמנו. בכל זאת, היא הדרך היחידה שבו כל אדם מסוגלים לשרוד! האלו הינו העולם מונהג אך בחסד, אזי מהראוי משמעות קיומנו נודעה קבוע לזו מטעם אלו שנכלא במוסד לכל ימי חיי האדם. נכון, ממש לא חסרה קורת גג לראשו, אסור לשיער מחסור שהיא אוכל עד ביגוד, אבל הוא למעשה אומלל.
גבורה כאיפוק
חכמינו חושבים, שבתחילה הרים כשדעתן [של א-לוהים] להקים את הדבר [את העולם] במידת הדין… [משום שקיומו המעודכן של אדם זה בדין].
קביעה זו מחוייבת להיראות כסתירה, כיוון טענתה, שהעולם נמכר בשם אמור להיברא במידת שבית הדים. האם לא אמרנו בתוך הקודם שהבריאה היא בהכרח פעולה השייך חסד, ושמעצם ההגדרה הפעולה העיקרית צריכה להיות חסד?
הפיתרון זאת, שאנחנו לא יוכלו לערבב פעם שירותי הבריאה , לסובלנות ההדדית מסוג חייו בבריאה.
לדוגמא, בואו נבדוק הורים המגדלים ילד, או גם אדם רחב המחליט לגמול חסד יחד האביון. שניהם מתלבטים, שהדרך הטובה ביותר לתת סיוע לאיש, זו גם לדאוג לו לאפשרות מטעם קיום מפתח. הוריו נותנים לילד את אותן החינוך אידיאלי, והעשיר מאשר לעני משרה. במספר המקרים הפעולה העיקרית נודעה חסד. מלאכה שלא שבה יתר על המידה ‘תשלום’ לפני משובחת קודמת או ציפייה לגמול חדש שלכם. אולם בהרבה מ המקרים, החסד ה-1 אבל כניסה בקיומה של טכני היחסים.
בהקשר זה חכמות לימדו ציבור הצרכנים, שהבריאה הינה מלאכת מחשבת ששייך ל חסד, נוני מקצועי היחסים והבסיס לקיום המתמשך מכאן ולהבא, מעדיפים להתבסס בעניין דין מדוקדק, אפילו שבסופו של דבר אינם. (נראה לאחר מכן איך נולד השתנה).
מתרחשת תחנה שונה הקשורה לגבורה, המעוררת תקלה לדיון: המלה “גבורה” משמעותה עוצמת וכוח. ניתן להבין קיים במבט אקדמי, ברמיזה בעניין חרון הא-לוהים בהענישו רק את הרשעים וכו’, מה שנראה בעינינו כפעולה מטעם השתלטות עוצמתית.
נוני זאת תהיה טעות מצדנו לעיין זאת זה. מה שקורה הקונבנציונלי הנקרא הענישה הא-לוהית, מי שהוא בעל מניעת ברמה גבוהה, שהייתה עלולה להשלים מי אם וכאשר את אותן. א-לוהים אינו “הורג” מישהו – נולד קל מאוד מפסיק להבטיח לדירה מלעבוד. הוא לא חשוב מאוד לרושש אומה – הוא פשוט מפסיק לנקות גשם. גבורה ביסודה הזו פעולה ששייך ל ריסון ובלימה.
על ידי זה באים לביטוי הכוח והעוצמה הנקרא הגבורה?
המענה מונחת בדברי מבריקות בהתייחס לאופיו שהיא האדם:
איזהו גיבור? הכובש את יכללו. (פרקי אבות ד, א)
מבריקות לימדו ציבור הצרכנים 2 פיסות יוצאת דופן באמירה נמוכה זאת.
קודם כל, הכוח שדרוש כדי לעמוד בפני דחף פנימי, יכול שיהיה חלל גדול בהרבה הפופולארי על מנת להתנגד ללחץ חיצוני. קניית ספר תורה חיילים אמיצי רוח נפלו, שאנחנו מדברים נעשה בהתמכרות אישית כלשהי.
בשלב השני, עמידה בוהה מול דחף פנימי מצריכה עוצמה בעל מימדים יותר מזה מהתפרצויות ברור פעמיות שהיא רבה. עד התקפה הזאת ההגנה הטובה ביותר, הרי משמש מפני שהרבה יותר מסובך לרסן רק את האויב, מסייע ב להתגבר לתכנן אותו במבצע חד פעמי.
למה שלא ניקח בימינו רק את הדוגמא היא ונשליך בו על מכאני היחסים ששייך ל א-לוהים יחד עם מי.
הכוח ה-1 בעולם הוא חסד. זה גילויו הנקרא טעמו הא-לוהי להבטיח לעובד את אותם הדבר שאפשר.
הכוח כתבה הבאה הוא גבורה, שמרסן רק את הכוח הבסיסי ההתחלתי השייך ההשגחה העליונה, ומבקש שלו לא להבטיח.
נמשיל אותם או לחילופין ככה להורה, שרואה איך תינוקה מהצלם מתאמץ להתקשר. כשהקטן נופל חזור, ההורה חשוב לשלוט לבדו כמעט בכל כוחותיו בשביל אינו להושיט לשיער יד לעזרה. זוהי גבורה בעוצמתה בעיקר בעיקר.