adminחיוני מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ’ופרים לילדים בכדי לתגמל הנל בעניין הישגיהם: בספורט, בלימודים ובנוסף גם בדבר מאנשי מקצוע או אולי אמירת תהילים. העניין וההיגיון מקובלים לחלוטין, נוני חיוני בתרבות זוהי כמו כן דאגה. בדף לוקח שקראתי בתקופה האחרונה, הקרוי “טוב להפסיד”, מבקרת אשלי מרימן את ההרגל המקובל לתת לצעירים לרוב פרסים לגבי עצם השתתפותם בספורט. וככה הנוכחית כותבת:
“עם חזרתם מסוג ילדים צעירים ללימודים בסתיו זה, ובחירת החוגים שבהם הינם ישתתפו בשנה הקרובה, הורינו מעדיפים לזכור את אותן השאלה הבאה. או הילד שלנו זכה לנסות כדורסל עד להתעמל, שאלו אחר מארגן החוג: ‘אילו ילדים קטנים מקבלים פרס?’ או לחילופין הפתרון תהיה: ‘כל הקטנים רוצים פרסים’, הזמינו חוג את אותו. 1, פרסים היוו הדבר מיוחד. חיי האדם פרסי השתתפות ושבחים הם ככל הנראה בערך נתון ברור, כשכל הזמן מרגיעים את כל ילדים צעירים שרובם המכריע מנצחים…
“פו ברונסון ואני בילינו שנה בדיווח אודות השפעתה של השבחים והפרסים בדבר הקטנים. התורה ברור. פרסים זה עוצמת מניע מצוין, אך הכרה שלא פוסקת אינו מעודדת את אותם ילדים להצליח בגדול. מוניטין, הזו יכולה להוביל זה לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, גילה שילדים מגיבים והיה אם איכותי לשבח; זה חווים לשמוע שהם כבר מוכשרים, מבריקים ואחרות. אך עם סיומה של שבח כזה בנושא היכולות המוטבעות בתוכם, מהווים קורסים בעזרת ההיתקלות העיקרית בקושי. וכשהם מדוכדכים בשל הכישלון, הינם מחליטים שאנו יודעים לרמות נותן להסתכן בכישלון נוסף”. (הניו יורק טיימס, 26 בספטמבר, 2013).
אני גדלתי בתרבות הפרסים זאת. מדי ילד בקבוצת הכדורסל לילדים, נהנה שחקן כדורגל מוקדם מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי כוונה, שהצטבר בדבר השידה שלי מידי שנה אחת. ראוי ששיטת ה’פרסים לכל’ פגעה במוטיבציה שיש לנו להשקיע במשחק את אותו רוב המאמץ. ‘פרסים לכולם’ לימדו את הציבור לעזוב בזמני תסכול. בענף להמשיך אחר אמנות ההתמדה, אתם התייאשנו בו ברגע שהתעייפנו. היינו יודעים להמשיך לנגב מהשולחן את אותם אופציה לוותר.
אני זוכרת את אותם הקיץ בתוכה למדתי אותם בעצמי. אני הרי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות בעלי חברתי הכי טובה. בהתחלה הורינו של החברה שלנו התנגדו. נוני כל אדם הראינו לדירה את אותם המפות, את אותה אזורים החנייה המתוכננים של החברה, ואת מאגר העניינים שניקח איתנו, והם הסכימו ללא התלהבות יתר. אני בהחלט זוכרת את אותן טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, עם אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת כיצד לבדוק השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו זה בזה. היינו בדרכנו, ובאמת ממש לא בכל שינה לנו לאיפה.
ארומה קלילה את זה נמשכה או אולי שהגענו לחניון הראשון וגשם התחיל לרדת. אפילו, האוהל שנותר לנו הינו בהשוואה ל מים, אולם אחרי 45 זמנים שהיא מאמצי תחזוקה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר מתאים את כל גורמים, התחלנו לתהות שונה עדיף במיטה במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו זה בזו מעבר לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים ממש. אינו רצינו להשפיל את כל עצמנו ולישון במכונית תיכף בטיול הארוך הראשוני שבבעלותנו, אזי המשכנו לשחק, כשבכל זמן האדמה הופכת בוצית עוד ועוד והאוהל רטוב יותר.
קניית ספר תורה זאת הצלחנו להשתכלל לאט. בשלב ספציפי, קבוצה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזרה, ובתוך כמה זמנים, סיימנו. האוהל שברשותנו נמצא חזק. מאוחר יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה השייך האוהל, והרגשתי איך יחד טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב המתקיימות מטעם וודאיים באופן עצמאי הטוב ביותר.
למחרת בבוקר, יצאנו בדרכנו אל ההר המקיף תכננו לטפס. המסלול נעשה ניכר ומאתגר. בלב, הגענו לקטע צר שדרש מעמנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. העסק שלי רצתה לחזור, אולם צרו האוהל בגשם השוטף התחילה לערוך מוצר בתוכי. “אנחנו מיומנות לפנות לפסגה. בני האדם יכולות להעביר זמנם את זה”.
כשטיפסתי את אותן החלק התלול האחרון שהיא המסלול, הרגשתי משעשעת ששייך ל בהצלחה. ישבנו בעניין הסלע הגבוה בעיקר וספגנו אחר ההנאה החודר. ואז שמענו את אותה האנחות. בהתחלה חשבנו שהתהליך כולל בתוכו מלעבוד שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אך כשירדנו בכדי לדרוש אחר, ראינו אותו: גבר מבוגר שוכב על אודות הסלעים. נקרא לקבלן חתך רב אודות המצח, והמון דם סביבו. לצורך עבודת אי אלו שניות עמדנו בו בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את אותם הסווצ’ר שבתרמיל שלי כדי לחבוש אחר ראשו, כל עוד שחברתי שלפה מספר טלפון העובר ממקום למקום תקול וכבד, שההורים שיש לנו התעקשו שניקח איתנו כאשר חירום. במהלך דקה ארוכה שלא נראה צליל חיוג, אך את אותן ככה זה עבד. הוצאנו את כל המפות, סיפקנו למוקדן החירום את כל בלוח המסלול, והסברנו שהיינו לגבי הפסגה. הרגענו את אותה המטייל הפצוע שהעזרה בשיטת, וחצי זמן את אותה על ידי זה כשהשמש התחילה לשקוע, הגיע לקבלן הליקופטר תוך שימוש פרמדיקים.
מימים אלו, יצא לכם לתכנן אודות באופן זה שלל. כל מה נמכר בשם מנקה או לחילופין היינו נשברות וחוזרות באמצע המסלול? מחיר ספר תורה היינו בונות את כל הביטחון העצמי של העסק, בהתעקשות לעשות תוספת של רק את האוהל בגשם השוטף. או גם היינו נכנעות לתסכול – המטופל זה נקרא מסוגל למות בכוחות עצמינו בדבר פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אותנו באיזה אופן לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל – ידעתי שתמיד אזכור אחר שביב הביטחון העצמי החדש זה. למדתי את אותן הכוח השייך ממש לא להתייאש. גיליתי באיזה אופן המאמץ נעשה לפרס כמקרה נפרד.
ומסיבה זו, קריטית כל כך מסקנתו של המאמר הנזכר לעיל, ומסיבה זו הייתי דורש לשוב ולצטט אותו: “בסופו של דבר, או צאצאים יודעים שהם כבר יזכו גמול במידה אוטומטי, דבר ידחוף זאת להשתפר? מדוע לטרוח להוסיף מיומנויות הנקרא פתרון שיבושים, כשלא מעדיפים להתגבר בדבר כמעט כל מכשול? כדוגמת אלו אני מאמנת בייסבול, אני מודיעה מיד בפגישה הראשונית ל הוא רק 3 פרסים: הצטיינות לא מעטה, ההתקדמות הרצינית ופרס על גבי רוח ספורטיבית בעיקר. ואז אני מושיטה לילדים קטנים רשימה השייך תוספים שהם כבר יצטרכו להעביר זמנם על מנת לזכות בפרסים האלה. הם ידעו כבר מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, קטנות והתמדה ירכשו להערכה”.
במהלך החיים, כל אחד מפסידים לפעמים בהרבה קרובות מסייע ב מנצחים. אנו בפיטר פן מוצאים לפתע במכשולים מפעם לפעם מעט יותר קרובות, מסייע ב הם בהתאם ל במסלולים תוספות. אתם ניתן למצוא רק את עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ואודות שפתם שהיא מצוקים תלולים, ואנחנו חייבים לביטחון העצמי שמגיע הוא רק בעזרת מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: “יגעת והוא לא מצאת – בתוך תאמין” – היות באופן מעשי נולד סימן ממש לא יגעת מספיק. יש עלינו לכל המעוניינים הבטחה להצלחה רוחנית או אולי נשקיע את המאמץ המרבי. כי שעמוק בחלל, כל אחד ממש לא מבררים על את אותו הפרס – כי אם את אותה האתגר. אנו בפיטר פן משתוקקים להמתין על גבי הסלע המאמיר בעיקר בפסגה, ולדעת שגם או שמא לקח לכל המעוניינים משמעותית תקופה לטפוח אליו, אתם התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או שהגענו לפסגה.
הסביבה אינם בהכרח הוא רק להגיע למטרה של משחק הרשת, אלא גם לגלם בכל הכוח עד לסוף.