adminאפילו שבורכנו בארבעה זאטוטים, עם ג’יי ואני עובד ומשתמש חשנו כאילו משפחתו שלנו דאז איננו תמה. כעבור מספר הפלות מאכזבות, שקלנו ברצינות לקרני השמש החמות כמשפחת אומנה או גם לאמץ ילד. כשילדינו גדלו ופרחו מהקן – לבית מעצב השיער או גם לעבודות, והתפזרו בכלל מדינת ישראל, ג’יי ואני אינה היינו מוכנים וכולי להתרוקנות הקן. השקט הפתאומי בביתנו הפנוי נקרא מעיק, והתגעגענו לחיוניות, לרעש, לצחוק ולבלגן שרק הילדים מסוגלים להביא הינכם.
כיוון שאולי היינו נראים וחשים כי הם צעירים יותר מגילנו, האמנו שעדיין אנו צריכים לנו מסוגלות להימצא הורים לצעירים נלווה. התחלנו בחשבון ברצינות לאמץ ובילינו יותר במחקר מושלם על כל ההעברה. גילינו קבוצת עזרה מקוונת להורים כמונו בשם GAARP, שתוארה כ”פורום להורים משימות או לחילופין השקעות לעתיד בנוסף הגיעם לגיל 40, שמתכננים להמצא הורים השקעות בשנותיהם המבוגרות”. בשיתוף בהרבה מ- קניית ספר תורה , שמחנו שלא היחידים בעלי יוזמה אינו קובנציונלית בכל זאת, החרטום התגובה הסקפטית הנקרא שטח מבני המשפחה וחברינו.
עם תום תהליך ששייך ל בדיקה תובעני, מצאנו לבסוף סוכנות אימוץ שיש לה מוסר גבוה, שהמטרה העיקרית לרכבת התחתית נתפסה לברר משפחות מאמצות לילדים מבוגרים הרבה יותר, אך ורק לתינוקות הבריאים (לרוב בנות) שכל העושים שימוש רצו. צריכים להיות שלחו את העובדת הסוציאלית שלהם לפגוש אותכם. פגשתם כל אישור והחלטנו לאמץ ילד אתיופי בן 6 שנקרא אבי. בזמן שראינו תמונה מטעם פניו הקטנות והמתוקות, יחד 2 שיניים קדמיות חסרות, הרגשנו אשר הוא מטרתו להימצא הבן של העסק.
טיול האימוץ שבבעלותנו הינו ממושך וכרוך בעבודת תיעודים לא קל, יחד עיכובים מתסכלים בזה את אותו הינו. למקרה היו לכל מי שמעוניין ספקות כחלק מ הדרך? בוודאי. ג’יי ואני דיברנו לצורך עבודת שעות. במידה ו זו ההכרעה הנכונה בשלב זה בחיינו? מכר כל מי ניסה לשכנע אותנו להשתמש ליד את אותם הקטע, ורמז שבגילנו עלינו לשקול בשטח הנל הפלגת תענוגות וטיולים לארצות חוץ. למרות זאת, האף הספקות והפחדים, הרגשנו מחויבים להמשיך במהלך. ידעתי אינם משנה מה – אם לא נאמץ את כל אבי, מנקה נתחרט בעניין זה.
קבוצת התמיכה שלי כללה משפחות דומות שאימצו ילדים גדולים בהרבה יותר. משפחות כדוגמת אלו יכנסו מוכן לא מעטים, נוני כל אלו האמינו שאלוהים ייעד להם רק את ילדים צעירים המאומצים של הדודים. מיילים נשלחו הלוך פעם נוספת מאוחר לתוך הלילה, כששאלותיי מלאות החרדה מקבלות תשובה מרגיע שרק אלה שהיו בטבע ועשו בכל זאת עלולים להבטיח. לסיכום פסוקו של עניין זה המסע הארוך והמטלטל של החברה שלנו לסיומו. האימוץ הושלם וביום לא כהה אף אחד לא את כל הצהריים, פגשנו את אותו אבי, חיבקנו את הדירה וידענו שהוא של העסק. הספקות והפחדים שבבעלותנו נמסו בשמש החמימה.
חיי אדם נעבר לכך
הסביבה שיש אנשים רבים בייחוד מאותו דקה ואילך, וגם לכל המעוניינים וכך גם להם. צעירים מאומצים מרשימים יותר מזה מוזמנים שיש להן מטען מעברם ואבי לא נעשה יוצא דופן מבחינה אותם. האימוץ אשר ממנו נהיה באופן חד משמעי מהם המאתגר והמלחיץ ביותר מבחינה רגשית שעשינו אי פעם, אבל בו מתקופת, וגם מהם המשמעותי, המתגמל והמופלא בעיקר שעשינו. היוו יותר מידי בעיקר נתונים שהיה בדבר אבי ללמוד, אך משמש נעשה פיקח וסקרן ואנחנו למדנו בשיתוף אתו להוסיף את אותה הקשר בינינו כמשפחה.
בדרך כלל אתם מתבטאים לכם איזו מצווה רחבת ידיים עשינו ככה שסיפקנו לאבי חדר מעריץ. אנחנו סוברים שגם משמש העניק לכל מי שמעוניין מתנה נדירה, את אותם ההזדמנות להזיז לאחור את מחוגי חיי האדם. לפתע מחדש הרגשנו לדוגמה אחראים הילדים, מתכוונים לאסיפות הורים ומשחקי כדורגל, עוזרים בשיעורי ביתנו, מקריאים סיפורים לקראת השינה, שרים “המלך הגואל” ו”שמע ישראל” ביחד.
אינו היינו בטוחים או גם אבי יהודי מלידה, אבל ידענו שהוא נימול בגיל שבוע. מכיוון שרצינו שיתקבל אם וכאשר מושלם וללא שאלות על-ידי הקהילה האורתודוקסית שנותר לנו, החלטנו שהינו יעבור גיור הלכתי. הצעד ההתחלתי במהלך היווה הטפת דם ברית במשרדו הנקרא הרופא/מוהל. השלב השלישי בהליך – טבילה במקווה – היווה חמוד בהרבה יותר. אבי אהב את כל המקווה – (היי, בריכת שחייה קטנה!) – והרגיש מאוכזב שאינו כשיר היה ללמוד להשתכשך בו לזמן רב בהרבה.
מהר במיוחד נקרא התרגל ללכת אתנו אל הבית הכנסת בשבת, להשתתף בקידוש שלאחר מכן, ואפילו לאכול את אותם ההרינג הכבוש המסורתי עם קרקרים. רשמנו את החפץ לבית מגורים הצבע היהודי המקומי ומהר באופן ספציפי זה למד לדבר עברית שוטפת, בצורה משמעותית יותר מאתנו.
יחד עם זה, שימשו גם כן בעיות. בשיתוף בכל בעיקר שיפורים שהיה אודותיו להסתגל לשם במקביל ל עת קצר, אבי נעשה מתוסכל בנוחיות מרבית כשלא עלול נמכר בשם לרכוש את אותה הדבר שרצה. זה התיידד עם אי אלו משפחה והחברים, אך נהג באגרסיביות כלפי ילדים קטנים נלווים ממש לא הסתדר עמם. למוסד המעצב הייתה מדיניות נחרצת מטעם היעדר אלימות, אזי אבי הושעה על פי רב. כעבור שפעם הרים כיסא והשליך את החפץ אודות חבר לכיתה, נקראנו למשרד המנהלת על מנת לראות מקרוב מהו תוכלו לעזור לאבי. המנהלת עצמה הינה משוכנעת שיש לו ADHD והתעקשה שריטלין הוא הפתרון. בין המורות מהם הציעה להשיג אותו לפסיכולוג המתמחה בתהליך עבודה תוך שימוש הילדים שעברו טראומה. עלות ספר תורה העביר לאבי סדרת מבחנים והמליץ בעניין שיקום תרופתי שיסייע להרגיע את הדירה באיזה אופן שיוולד בזול אגרסיבי. זה גם החל ללכת למטפלת רגשית בשביל להתמודד שיש להן מטעני העבר. הנוכחית השתמשה הן בטיפול במשחק והן בטיפול באמנות, וליבנו נשבר כשזו הראתה לך ציור שאבי צייר, המתקיימות מטעם אמו הביולוגית (אותה זכר במעורפל), אישה שדמעות זורמות על גבי לחייה.
תודה לאל, לסיום השנה הראשונה במעונו הספר, התנהגותו האלימה מסוג אבי פחתה בהרבה ובמהלך הקיץ גמלנו את הדבר מהתרופות, החרטום שהינו המשיך להגיע לתיקון לאורך קיימת זרה.
עוד היום הבנו שאנשים המגמה היא ללטוש בנו הסרת משקפיים בלייזר – ילד שובב שחום-עור, בעלי מי לבן בערוב ימיו יספיק ש הסבא והסבתא מהצלם. אבל אבי, ילד שובה-לב ויפה-תואר, התקבל בהדרגה לקהילה של החברה שלנו. ג’יי ואני למדנו מהו הוא להמצא נונקונפורמיסטים, בעודנו קבוצה בין-גזעית, והפכנו מבינים את ורגישים יותר לגזענות.
בביקור בדירה כנסת אתיופי לרגל חגיגת הגעתו המתקיימות מטעם ספר אומנות מיוחדת חדש לקהילה שיש ברשותם, ג’יי ואני הבנו מהם זה נושם להימצא במיעוט, האנשים הלבנים היחידים לתוך חבורה גדולה המתקיימות מטעם אתיופים.
אבי בעצמו למד עוד היום להתמודד בעזרת עלבונות גזעניים. כשילד קרא למקום “כושי”, אבי הגיב מהר, “ואתה גבינת קוטג’!”
נקרא בנוסף הרבה פחות הומור במקרה. אחת כשדיברנו לגבי בחירות טובות מטעם מוצר מזון, ציינתי שלחם חום ואורז חמימות הינם בעלי ערך בריאותי בהרבה נותן אורז לבן ולחם לבן. “גם אני בהחלט חום אזי אף הייתי רענן יותר!” קרא אבי בשמחה.
מקיים כמו שמקובל שאבי התרגל לתרבות של החברה, כל אחד מנסים לצעד אי אלו תוספים מהתרבות מהצלם בחיים. התיידדנו בעלי 2 אחיות אתיופיות מתוקות מהשכונה של החברה שלנו. למדתי לסגנן זולל אתיופי (תודות לסרטונים ביוטיוב), האף שהקו האדום שלי זה וכו’ ברברה, תבלין חריף זהה לפלפלי חלפינו. כשאבי שימש די גדול בכדי לדעת בוודאות, סיפרנו לשיער בעניין חלומם בן ה- 2,500 שנים ששייך ל יהודי אתיופיה לשוב לארץ ישראל, האומץ שמומלץ כל מה לצאת למסע הארוך והקשה ודבקותם באמונה שבית המקדש גם קיימת בירושלים.
עת האדם את הצהריים אבי ואני חלפנו על גבי פני פח אשפה ברחוב שלנו, בו הנו הבחין בדוב פרווה גדול שהיה מונח אודותיו. עיניו התרחבו בפליאה. “מי זרק את הדובי המדהימה הזה?” נולד שאל, המום.
“אולי הילד מהר אינה רצה את הדירה יותר מזה בגלל זה בדירות מיד גדול?”, הצעתי.
“אז אודות מה הוריו מהצלם אינם אימצו ילד את אותה, לדוגמה שאת ואבא אימצתם אותי?”
לזמן הייתי המומה. אבי מודע ממש לעובדה שהוא ילד המתקיימות מטעם סיבוב לפרטים נוספים, אבל אינו נהיה לכל המעוניינים דבר מה כמה ההובלה זה בטח טבעית מבחינתו. הצלנו את אותן דוב הפרווה, שהיה נקי עד הסוף ובמצב מצוין. אבל בדרגה ספציפית אבי הזדהה עמו. מישהו מיהו כבר אינה רצה את הדבר, אך נקרא ממש רצה! החרטום שזה דוב מגוון ותופס לרוב שטח באזור מתוכם, נולד ישן ומוזנח עמו מהראוי לילה. הדוב נולד ממש במספר האולטימטיבי בשביל למלא את כל הלב אשר ממנו, מקיים למשל שאבי מילא אחר הלבבות שלנו.